על העשור שנזרק לפח..

יש עשור שלם בחיים שלי, מהשנים שלמדתי בהם קולנוע בירושלים ועד התואר השני בת"א שאין בהם אפילו תמונה אחת שלי. אפילו לא אחת. נקודה. (עשיתי מלא דברים בין התארים, ככה שזה יצא עשור במקרה שלי). 
צילומים של מאחורי הקלעים זה דבר בסיסי ויומיומי לסטודנטים לקולנוע. אבל אני, פשוט סירבתי בתוקף להצטלם.
אם צילמו אותי בטעות- ישר קפצתי והשמדתי, מחקתי, לא הרפתי עד שלא נשאר שום תיעוד לתמונה. 

והיום? אחרי שלמדתי להצטלם בצורה מחמיאה, היום אני מרגישה בעיקר את התסכול על כך עצם הבקשה למחוק את עצמי.  
כי זה לא שמחקתי רק את התמונות, מחקתי זיכרונות שלמים של הישגים בקריירה, מחקתי תיעוד של רגעי אהבה ושמחה, מחקתי  את עצמי כל כך הרבה שנים, וכל זה רק כי לא הייתי מספיק 'מושלמת'. 

התמונות החסרות האלה הן חלק מהמסע שלי, חלק ממני. החוסר בתיעוד הזה הוא הוכחה לחלק שלא קיבל שום אישור, שום מקום פשוט להיות נוכחת.

היום ממש כואב לי שאין לי שום מזכרת מאותן החוויות שעיצבו אותי ובנו את מי שאני. 
אז בא לי להגיד לך, שאין סיבה. באמת שאין סיבה להמשיך להחזיק בכוח במחשבה שעדיף לא להצטלם, במטרה להסתיר את הפגמים  שבנו. הם כל כך זניחים לעומת כל האור והאנרגיה שיש בנו! 
אנחנו כל כך עסוקות בלהסתכל במראה המגדילה הזאת במקלחת, זאת שמעצימה את הפגמים ואת הכתמים שאנחנו שוכחות עד כמה  חיוך אחד אמיתי וכנה מקרין כל כך הרבה אור החוצה, ומרחיב לבבות. 

אולי החיוך שלנו הוא בדיוק הוא מה שיעזור למישהו אחר בסביבה שלנו, להאיר את עצמו! 

אז לקראת השנה החדשה שבא עלינו לטובה (אינשללה) אני רוצה להזכיר לכולנו: 

אין מושלם, יש קיים. ואת, בדיוק כמו שאת, זה ממש אחלה.
פרפקציוניזם, למדתי לאחרונה, הוא פשוט שם אחר לחרדה.  

אני יודעת, באמת שלצאת לאור זה לא פשוט. אבל להישאר בחושך זה כואב הרבה יותר.
המחיר הוא מחיקה של שנים.

השאלה שלי אליך היום היא זאת: האם זה המחיר שאת מוכנה לשלם?

שנדע למצוא בתוכנו את הקסם

יעל רביד

הקסם שברגע