חרדת צילומים אמנם לא כתובה עדיין ברשימה של החרדות הקליניות,
אבל היא בהחלט קיימת ומניסיוני האישי אפילו שכיחה.
כן. אני מתעקשת לקרוא לזה חרדה ולא לתת לזה כל מיני שמות חיבה כמו 'אתגר' או 'קושי',
כי ברגע שנותנים לדבר את השם האמתי שלו, הוא מקבל מצד אחד את המקום שלו
ומהצד השני – גם תיחום וגבולות שעוזרים לנו להתמודד עם המצב.

בכללי, ברגע שיש לדבר שם והגדרה הוא כבר לא כ"כ אמורפי ונוראי,
הוא לא 'זה שאין לנקוב בשמו' אלא פשוט מה שהוא:
ה'לורד וולדמורט', הזקן החביב והקצת הזוי מהשכונה..  

אז ברוכים הבאים, כאן מתגברים על חרדה מצילומים.

פגשתי את רוב הצורות הפיזיות של החרדה מצילומים:
– יש מי שרק שומע את הקליק הטכני של המצלמה ואוטומטית נעצמות לו העיניים חזק
– יש מי שהחיוך שלו הופך לחיוך קפוא ומעוותת (היוש צ'נדלר ומוניקה, שם. שם)
– יש מי שפיזית מודע לכל סלפי שאנשים זרים עושים ברדיוס 2 מטר ממנו, והחרדה מזעזעת את גופו כל פעם מחדש, רק מהמחשבה שאולי מישהו יזהה אותו מאחורה בתמונה (ולא. לא מדובר באנשי ביטחון)
אני עצמי סירבתי להצטלם כמעט 15 שנה מחיי, רדפתי פיזית אחרי אנשים כדי שימחקו תמונות שלי,
כך שניתן לומר שאני מכירה את החרדה הזאת ממש מקרוב.
– היתה לי אפילו לקוחה שחוותה התקף חרדה תוך כדי האיפור לפני הצילומים.
היא סיימה את חווית הצילום במילים: "היה לי ממש סבבה. ואת לא מבינה עד כמה זה לא טריוויאלי".
יש לה בשבילכם טיפ מעולה, קל ליישום, והוא מחכה לכם בסיום הפוסט הזה.

אז… איך מתגברים על חרדה מצילומים?

מחזירים לנו את תחושת השליטה.
בכל דרך אפשרית. שום דבר הוא לא קטן או שולי מדי.
כל דבר שמאפשר לנו לחזור אל ה'זון שלנו', אל התחושה הביתית שלנו- עובד.

מה זה אומר?

• קודם כל לפני שאנחנו מגיעים בכלל לצילומים אנחנו עושים פעילות אירובית כדי לשחרר אנרגיה.
  אני אוהבת לעודד לקוחות שלי לרקוד במהלך הצילומים (אפשר גם בחדר צדדי לבד).
  הרעיון הוא לשחרר אנרגיה פיזית החוצה. זה מאפשר לנו להוריד קצת את מפלס החרדה
• אנחנו מצלמים במקום שנעים ונוח לנו בו, עדיפות לבית, למשרד/ קליניקה או לחצר האחורית שלנו.
• אנחנו מביאים אתנו חברים שיודעים לשמח אותנו, אבל לא להיות נודניקים  
  להגיד "נו תחייכי" זאת לא תשובה מבחינתי, ולכן יש אצלי חוק ברור בו אימהות נשארות מחוץ לסט הצילומים (קריצה, קריצה)..
• אנחנו שולטים במוזיקה שמתנגנת ברקע (ולא המוזיקה שהצלמים אוהבים, אלא מוזיקה שבאמת עובדת לנו)
• אנחנו מסתכלים על זוג עיניים אוהבות ולא שיפוטיות.
  זה יכול להיות בנאדם שעומד מולנו פיזית וזאת יכולה להיות רק תמונה שלו על מסך מחשב
• אם זה רלוונטי לצילומים אנחנו מביאים את חיית המחמד שלנו לסט
• אנחנו אוחזים במשהו פיזית (טלפון נייד, מחברת, מחשב וכו') ובכך פחות עסוקים בשאלה "מה לעשות עם הידיים?"
• והכי חשוב: אנחנו מתגברים על המבוכה ומבקשים לראות את התמונות המצולמות!
  נכון זאת חוויה לא פשוטה לראות 20 תמונות שלנו ככה ב'בום לפנים',
  אבל מצד שני רק כך נוכל להגיד תוך כדי תנועה מה עובד לנו ומה לא.
  זה גם נותן לנו תחושת שליטה וגם מאפשר לנו דיוק בתמונות,
  כך שהסיכוי שנאהב את התמונות גודל ואנחנו מרגישים פחות חסרי אונים בסיטואציה..
  תפסנו 2 ציפורים במכה.
• ולטיפ הכי שווה שקיבלתי מדוגמנית מקצועית: לנשוף את כלללל האוויר החוצה ורק אז לחייך.
  

אם אתם ממש לא מסוגלים להשתחרר ולהרגיש בנוח מול המצלמה- יש לי טיפ נוסף שלימדה אותי לקוחה שחוותה התקף חרדה, וממש במקרה עוסקת בטיפול בחרדות:

הדרך שלה להשיג שליטה בתוך הסיטואציה היתה להחזיק מולה מראה,
למצוא את המבט שלה אותו היא חיפשה להביע
ובשניה שהיא היתה מרוצה מהמבט שלה, היא הזיזה את המראה הצידה,
ואני הקלקתי במצלמה ותפסתי את המבט המדויק שהיא רצתה.

אז לסיכום איך אנחנו מתגברים על החרדה?
שולטים בסיטואציה, במקומות שבהם ניתנת לנו אפשרות כזאת.
יוצאים מנקודת הנחה שזאת לא התמונה היחידה שתשנה לנו את כל החיים, ולכן היא רק עוד אחת מתוך אלפי תמונות שעוד יבואו.
בוחרים ליהנות מהסיטואציה בכל דרך אפשרית (מוזיקה, חברים, אלכוהול, דג מחמד)
בעלי עסקים?
הפוקוס הוא לא עלינו אלא על הלקוחות שלנו. על התועלת והאנרגיה שאנחנו משדרים לא החצ'קון שצמח לנו דווקא הבוקר (טאו סטורי…)

הלוואי ונדע למצוא בתוכנו את הקסם,

יעל רביד

הקסם שברגע   



  

(תמונה ראשית: בלה בוסיק, לשמרית ברק)